סטודיו 7- שימור בש' קטנה- גישה מקיימת ותרבותית לחידושימור.
בסדק שנפער בין חידוש לשימור, מתמקם הרציונל של הקורס.
נשאל בסטודיו- מהו בכלל שימור? האם זהו תחום התמחות או שמא- מתודולוגיית עבודה? גישה אתית? כיצד ראוי לגשת למרקם מורכב? או כזה שעבר טראומה? שינוי? מחיקה? הזנחה? איבוד רלוונטיות? או שמגלם ריבוי נרטיבים, סותרים לעתים? מה בין שימור, הפרטה ומרחב ציבורי?
מהו התפקיד של הקהילות המקומיות ועל מי להחליט/ה מה לשמר ומה לשכוח? מה תפקיד האדריכל/ית? האם וכיצד ניתן לאמץ סיפור רב שכבתי לשימור? כיצד התערבות חדשה מתייחסת לשכבות הקיימות? כיצד האתר, על רבדיו, על ההיסטוריות שלו, על המרחבים הבנויים והפתוחים, עשוי לשמש כנכס ציבורי מקומי, אולי אף מנוע לחידוש ותיקון?
כיצד פעולת שימור מגלה גמישות ומשאירה מרחב לדמיון ארכיטקטוני ולפעולה אנושית?

בשנה זו, נמקד מאמץ מחקרי ותכנוני בבסיס הפיזי והרעיוני של הקיבוצים: מבני חדר האוכל וסביבתם, המגלמים את העיקרון השיתופי והלב הפועם של חיי הקהילה.
למה/ הרציונל:
בשלל אתגרי השיקום, מיקוד במרחב הציבורי בקיבוץ הוא קונקרטי וסמלי כאחד. חדרי האוכל הם חלק מהותי ממורשת הקיבוצים, הבנויה והחברתית, ומבטאים את הטרנספורמציות שעברו על הקיבוצים בעשורים האחרונים. כך, הם קושרים באופן ישיר את הארכיטקטורה למבנה חברתי, על גלגוליו. כעת, משבסיס קיומם של הקיבוצים בעוטף עומד למבחן ולהגדרה מחדש, תפקידם של המבנים המלכדים והתורמים לחוסן- חשוב לאין שיעור. חדר האוכל הוא עוגן תכנוני מרכזי של ציבוריות ושיתופיות, בבחינת "דיקור עירוני" שמשליך אל מעבר לגבולותיו הפיזיים.
2025?: לא